בִּלְבּוּל

בִּלְבּוּל \ דפנה פלדמן

פַּעַם שָׁתִיתִי בְּבָּר וְרָצִיתִי

חִבּוּק נְשִׁיקָה וְקְצָת רֹךְ

בָּחוּר מָצָאתִי, אֵלָיו אָז חִיַּכְתִּי

בָּנִיתִי עַל לַיְלָה אָרֹךְ

הִגַּעְנוּ לַבַּיִת, הִרְגַּשְׁתִּי לֹא טוֹב

עָלָה לִי הַדְּרִינְק לַגָּרוֹן

אֲנִי אָז אָמַרְתִּי, סְלִיחָה, וּבָרַחְתִּי

לִפְנֵי שֶׁאָקִיא בַּסָּלוֹן

אַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי עֵינַיִם הֵרַמְתִּי

פָּתַחְתִּי אֶת אֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת

זֶה לֹא יִתָּכֵן, יֵשׁ מִשְׁחַת אָגִּיסְטֶן

וְעוֹד 'עִנְיָנִים' שֶׁל בָּנוֹת

בֶּנְּזוֹנָה אֵיךְ גָּרַר אוֹתִי כָּכָה

חַיֶּבֶת לִבְרֹחַ מִכָּאן

שׁוּב הִשְׂתַּכַּרְתִּי, אֵיךְ לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

שֶׁהוּא סְתָם בָּחוּר מְזֻיָּן

חָזַרְתִּי לַסָּלוֹן זוֹעֶמֶת הָמוֹן

שַׂמְתִּי עָלַי הַמְּעִיל

אֵיפֹה זוּגָתְךָ? אוֹ אוּלַי אִשְׁתְּךָ?

אַתָּה בֶּן אָדָם כֹּה מַגְעִיל

הָלַכְתִּי לַדֶּלֶת עָמַדְתִּי לָצֵאת

כְּשֶׁהוּא פָּלַט צְחוֹק מְבֻדָּח

הֵי גְּבֶרֶת, אַתְּ קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת

כִּי אַתְּ בַּבַּיִת שֶׁלָּךְ.