בתור אחת שלא מרבה לקרוא ספרים, יכולה לומר שנשאבתי לתוך "כורמיזא", והיה קשה להפסיק לקרוא. הספר מרתק וכל סיפור טומן בחובו עלילה שונה, מרגשת, מצמררת, מותחת ומלאת הפתעות.
קשה שלא להזדהות עם חלק מהסיפורים, שנוגעים כמעט בכל אחד ואחת מאיתנו באופן כזה או אחר.
הספר מכניס אותך לאווירה אחרת בכל סיפור ויכולה לומר שקראתי והרגשתי שאני שם "רואה" את הכתוב.
הספר מעניין, מהנה, נוגע ללב, משעשע ופשוט הנאה צרופה.

רימונה מזרחי

את הכורמיזא של דפנה פלדמן צריך לקרוא לסירוגין… פרק אחד ולנוח, לעשות דברים אחרים, לא לחשוב, לא להיות, לבשל, טלויזיה, ואז לחזור לפרק הבא וחוזר חלילה עד הסוף ואז לחזור להתחלה.
מכולם אהבתי את הפרק על פאביו, פשוט כי הוא השאיר לי אוויר לנשימה, לפני הבוקס הבא… מעין אתנחתא קומית בין הכורמיזות.
אחרי הקריאה השנייה נשארתי עם שתי תהיות: האם נשארו סיפורים שלא נכנסו לספר הזה? ולמה הסיפורים האחרים שלא עונים לתואר "כורמיזא" לא קבלו את התואר "רמיזא"?

שרונה בוטנרו

אני אחרי סיפור עשירי. צוחקת, בוכה, מתגעגעת… נוגע בי בעדינות. תוהה רבות כמה מתוכו אוטוביוגרפי, כמה נגיעות של זכרונות אמת וכמה מתוך ראשך הקודח. לפעמים הוא קשוח קצת ולרוב ממש תענוג. חיים שלמים.

היי גאה בעצמך!

איילת

בעשרות הסיפורים הקצרים ב"כורמיזא" דפנה פלדמן פותחת לא רק את הלב, אלא גם את המעיים ואת הרחם שלה לעיני כל ומגלה את מחשבותיה הכמוסות ביותר בלא גבולות.

נראה לי שאין חוק אחד שפלדמן לא מפרה בסיפורים שלה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה.

כמעט באף אחד מהסיפורים הסופרת לא מקבלת את הקורא בסבר פנים יפות, אבל דווקא הציניות וצעקות הכאב וריחות הסחי מפתים להיכנס לעולם שלה, עולם מלא כאב ועונג מפוקפקים הכרוכים לעיתים קרובות אלה באלה.

וכשאתה נלכד בלוע הארי נדחק אל הקיבה והמעי, אתה מוצא את עצמך כלוא בעולם האפל הזה אתה חוטף היישר למרכז הכובד שלך את ה"כורמיזא" – בארמית "אגרוף בבטן", כך כתוב בשובל דף השער לספר:

פסקאות ספונטאניות מרכיבות משפטים מושלמים, ומילים מסוגננות להפליא מתארות, בין השאר, מושגים מהעולם הדתי ממנו באה הכותבת ואותם היא פורשת על היריעה ולו רק כדי לחלל ולשחוט מכל הבא ליד ולמרוד גם בהלך הרוח היהודי המתנשא וגם בקרכצן היהודי העייף – שהולכים עוד שלב אחד הלאה בתיאורים מדויקים של חומרים אורגניים שבדרך כלל שומר נפשו ירחק וידחיק ויתנער מהם – אבל כאן הקורא מוצא עצמו מתמכר להלך הרוח המתריס כשההתנהגויות המרדניות של הדמויות משתלטות לא רק על המבנה של העלילה אלא גם על הסגנון.

ברוב הסיפורים שלה דפנה פלדמן מעמידה דמות ראשית תמימה ובציניות מפוארת היא מעמתת אותה באנטגוניסטים עם יצרים אפלים שלאישיותן היא נשאבת וגוררת איתה את הקורא ליחסים מעוותים עם סתם אנשים אומללים, וכשאתה איתה בסצנה היא מצרפת אותך לדיאלוג רווי בהומור מקאברי אכזרי עד לכדי התעללות ומפח נפש ואין ספק שבסוף הסיפור תבין ביחד עם הדמות הראשית – שספק אם אפשר לקרוא לה גיבורה – שהתמימות ממש לא משתלמת.

ועם כל זאת דווקא הסיפור האחרון, המתאר מסורת שזרה לנו, דווקא שם, ביישוב זר, הסופרת עוצרת לרגע ומצילה את הגיבורים שלה מטרגדיה.

סופרת צריכה הרבה אומץ לשחרר בציבור מנת יתר כזאת של קתרזיס. הקורא שעבר בשלום את הקריאה ללא ספק בא על שכרו.

יצחק יצקן