לֵדָה מֵתָה

לֵדָה מֵתָה \ דפנה פלדמן

הַנֵּר שֶׁאֲנִי מַדְלִיקָה כָּל שָׁנָה

הוּא נֵר יוֹם הֻלֶּדֶת

וְנֵר נְשָׁמָה

שְׁכוֹל לֹא לֵגִיטִימִי

זֶהוּ אֲבָל מֻשְׁתָּק

וְעִם כָּל שָׁנָה שֶׁעוֹבֶרֶת

אַט אַט מִתְעַמְעֵם וְנִדְחַק

זֶה לֹא שֶׁהִכַּרְתִּי אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת

אוֹ הֵנַקְתִּי וְהֵרַחְתִּי רֵיחוֹ

אוּלַי כְּדַאי שֶׁאַגִּיד תּוֹדָה

שֶׁדָּבָר לֹא הוֹתִיר בְּלֶכְתּוֹ

אֲנִי לֹא אִמָּא שֶׁאִבְּדָה בֶּן חַיִל

שֶׁגִּדְּלָה אוֹתוֹ כָּל הַשָּׁנִים

אֵין לִי זִכְרוֹנוֹת וְגַם לֹא גַּעְגּוּעַ

לְיֶלֶד שֶׁאֵין לוֹ פָּנִים.

יֶלֶד גָּדוֹל שׁוֹכֵב בְּקֶבֶר

אֶחָד בֵּין קְבָרִים נוֹסָפִים

הַבֵּן שֶׁלִּי שׁוֹכֵב  בְּחֶלְקָהּ

עִם הַרְבֵּה עֻבָּרִים קְטַנְטַנִּים

אוּלַי אֶמְצָא נֶחָמָה פּוּרְתָּא

אוּלַי הֵם יַחְדָּו מִשְׂחָקִים

כָּל הַנְּשָׁמוֹת הַקְּטַנְטַנּוֹת שֶׁבָּחֲרוּ

לֹא לִהְיוֹת בַּחַיִּים.