מְצַלֶּקֶת \ דפנה פלדמן
כֵּן, זוֹ אֲנִי, אֲנִי זֹאת שֶׁדָּפְקָה אֶתְכֶם
שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָכֶם טָעוּת
דָּפַקְתִּי אֶתְכֶם בְּשִׁיטָתִיּוּת
הָרַסְתִּי כָּל חֶלְקָה טוֹבָה
אֲנִי אֲשֵׁמָה וְלוֹקַחַת אַחְרָיוּת
כָּכָה נִרְאֵית אֶצְלִי אִמָּהוּת
אֲנִי לֹא אִמָּא טוֹבָה דַּיָּה
זוֹ הַמְצָאָה שֶׁל אִמָּהוֹת
שֶׁנִּשְׁבַּר לָהֶן לְהִתְנַצֵּל
וּמְבַקְּשׁוֹת שֶׁנְּקַבֵּל
אֶת הֱיוֹתָן
אִמָּהוֹת גְּרוּעוֹת דַּיָּן.
כָּמוֹנִי.
כָּל אֶחָד וְאַחַת מִכֵּן הִצְלַחְתִּי לְצַלֵּק
אוּלַי לֹא תִּרְגַּלְתִּי מַסְפִּיק לְנַשֵּׁק וּלְחַבֵּק
אֵיזוֹ דֻּגְמָא אֲנִי מְהַוֶּה בִּשְׁבִילְכֶם?
עַל מִי אֲנִי עוֹבֶדֶת, וַדַּאי לֹא עֲלֵיכֶם
שַׂמְתִּי כֶּסֶף בַּצַּד לַפְּסִיכוֹלוֹג
לְפָחוֹת לָזֶה לֹא תִּצְטָרְכוּ לִדְאֹג
וְתַגִּידוּ מֵרֹאשׁ, אֶפְשָׁר לַחֲסֹךְ בְּכַמּוֹת הַטִּפּוּלִים
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כְּבָר שֶׁאִמָּא הָרְסָה לָנוּ אֶת הַחַיִּים.